מהומות הגזע בשיקגו (1919)

מהומות הגזע בשיקגו היו עימותים בין לבנים-אמריקאים לאפרו-אמריקאים, שפרצו בשיקגו ב-27 ביולי 1919 ונמשכו כשבוע. במהלך המהומות נהרגו 38 בני אדם (23 שחורים ו-15 לבנים); יותר מ-500 אנשים נפצעו ויותר מ-1,000 אנשים איבדו את ביתם עקב פגיעה ברכוש. המהומות הסתיימו לאחר שהמשמר הלאומי של אילינוי התערב עם כוח של כ-6,000 חיילים ומנע המשך של מתקפות של לבנים על שחורים. המהומות היו ההתפרצות האלימה וההרסניות ביותר בגל של עימותים בין-גזעיים בארצות הברית, שמכונה הקיץ האדום של 1919 וכלל מהומות בוושינגטון די. סי., אוסטין, יוסטון, אומהה ועשרות ערים אחרות.

המניע המיידי למהומות היה מותו של יוג'ין ויליאמס, נער שחור שטבע בימת מישיגן לאחר שתושבים לבנים זרקו לעברו אבנים. השוטרים שהגיעו למקום סירבו לעצור את הגבר הלבן שעדי הראייה זיהו כאחראי לזריקת האבנים ובמקום זאת עצרו גבר שחור. קהל זועם החל להתאסף בחוף ועימותים התפתחו. גל של שמועות סייע למהומות להתפתח מתקרית לתקרית, והמונים לבנים ושחורים התעמתו ברחבי העיר. הרקע העמוק יותר למהומות כלל גזענות, אלימות גוברת ומעשי לינץ' כלפי שחורים בדרום ארצות הברית שעודדו את ההגירה הגדולה של שחורים מהדרום לצפון. שיקגו הייתה עיר תעשייה שנחשבה לסובלנית יחסית, וכתוצאה מכך הייתה יעד מרכזי להגירה. הגידול באוכלוסייה השחורה בעיר בצירוף למצב החברתי-כלכלי הנפיץ אחרי מלחמת העולם הראשונה הביאו לעלייה במתח בין הקבוצות סביב נושאים של דיור ותעסוקה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נוצר מחסור בעובדים בערי התעשייה בצפון ארצות הברית, זאת בעקבות הגיוס ההמוני וירידה במספר האנשים שהיגרו מאירופה. מצב זה והמשך מקרי האלימות כלפי שחורים בדרום, הביאו לגל הגירה המוני של שחורים לערי תעשייה בצפון, וביניהן שיקגו. עד 1919 כ-500,000 אפרו-אמריקאים היגרו מהדרום. בשיקגו עצמה הקהילה השחורה גדלה מ-44,000 ב-1909 לכ-110,000 ב-1920. כ-90% מהשחורים שהגיעו לשיקגו התרכזו באזור קטן יחסית בדרום העיר, שכונה "החגורה השחורה".^[1] ב-1919 הם היוו כ-4% מתושבי העיר. האזור היה עני ביחס לשכונות מסביבו ותנאי המגורים היו קשים, אך עקב הצפיפות הרבה שכר הדירה היה גבוה מאשר בשכונות הסמוכות.

החגורה השחורה גבלה בשכונות של אמריקאים ממוצא אירי ופולני. הקבוצות האתניות בעיר היו על פי רוב מגובשות בתוך עצמן ועוינות כלפי קבוצות אחרות. הן שמרו על הטריטוריות שלהן מפני כניסה של בני קבוצות אחרות והתחרו ביניהן על עבודה וכוח פוליטי. האירים, במיוחד, היו קבוצה ותיקה יחסית בעיר ובעלת כוח פוליטי באיגודי העובדים, בפוליטיקה העירונית ובמשטרה. רבים מהצעירים האירים בעיר היו מאורגנים במועדונים שנקראו "מועדונים אתלטיים", אך שימשו ככנופיות מיליטנטיות. ביוני 1919 נרצחו שני שחורים על ידי חברי המועדונים האתלטיים.^[2] בדוח שנכתב לאחר המהומות נכתב ש"ספק אם המהומות היו מתפתחות מעבר לתקרית הראשונית ללא נוכחות הכנופיות".^[2][3]

רוב השחורים היו במצב כלכלי קשה, אך חלק מאלה שהצליחו לשפר את מצבם הכלכלי ביקשו לעבור לשכונות אחרות, שהיו לבנות בעיקרן, דבר שגרר מעשי אלימות כלפיהם. בשנתיים שקדמו למהומות, הונחו פצצות ליד 12 בתים של שחורים מחוץ לחגורה השחורה, 8 מתוכן בחמשת החודשים שקדמו למהומות. באחד הפיצוצים נהרגה ילדה שחורה ואף אחד מהם לא פוענח על ידי המשטרה.^[2][4][5]

כל עוד הכלכלה הייתה כלכלת מלחמה הייתה בשיקגו עבודה בשפע עבור שחורים ולבנים. התעשיינים, ובמיוחד אלה הקשורים בתעשיית הבשר, עודדו את ההגירה של האוכלוסייה השחורה לעיר והשתמשו בה כדי לפצות על החוסר בכוח אדם ועל הביקוש שנוצר עקב חוזי הספקה לצבא. עם סיום המלחמה חוזים אלה התבטלו והתעשייה הייתה צריכה לעבור התאמה לכלכלת שלום. בנוסף מאות אלפי חיילים חזרו לעיר והגדילו את הצע העובדים. החיילים הלבנים שחזרו ראו באוכלוסייה השחורה הגדלה איום על יכולתם למצוא עבודה בתנאים אלו.

החיכוך בין התעשיינים לבין העובדים שרצו לשמור על תנאי העסקתם התבטא בשביתות חוזרות ונשנות של איגודי העובדים. ב-1919 התרחש גל השביתות הנרחב ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, עם ארבעה מיליון שובתים ברחבי המדינה. כמרכז תעשייתי ותחבורתי, שיקגו הייתה מוקד משמעותי של תופעה זו ומספר השביתות בה היה שני רק לזה של ניו יורק.^[6] רוב העובדים השחורים בשיקגו לא היו מאוגדים. איגודי עובדים רבים היו ללבנים בלבד, ואלה שקיבלו שחורים לשורותיהם שמרו על הפרדה גזעית. גם כשנעשו ניסיונות לאגד עובדים שחורים ביוני ויולי 1919, מרביתם לא רצו להתאגד. התוצאה הייתה שהעובדים הלבנים ראו את העובדים השחורים כאיום על יכולתם להפעיל לחץ על מעסיקים.^[2] באופן זה, סכסוכי עבודה הפכו לגורם נפיץ שהתפרץ כעימותים בין-גזעיים ברחבי ארצות הברית. דינמיקה זו בין סכסוכי עבודה לסכסוכי גזע באה לידי ביטוי עוד לפני המהומות בשיקגו במהומות בעיר איסט סנט לואיס באילינוי ב-1917, שבמהלכן נטבחו 39 שחורים לפי האומדן הרשמי ויותר מ-100 לפי אומדנים אחרים.^[7]

אלמנט נוסף שתרם לעוצמת העימותים היה שינוי תודעתי בקהילה השחורה עצמה, שהוביל לנכונות גוברת להגיב להטרדות ולאלימות. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, קהילות שחורות בארצות הברית אימצו את "הפוליטיקה של המכובדות" (politics of respectability) כתגובה למעשי אלימות גזעניים ולטענות גזעניות בדבר נחיתותם התרבותית והביולוגית. אסטרטגיה זו החלה להשתנות בימי המלחמה, ובקהילה השחורה היה ויכוח עז בין התומכים בגישה זו לבין התומכים בתגובה אסרטיבית יותר של הגנה עצמית כנגד מעשי אלימות.^[8] לשינוי תרמה העובדה שאזרחים שחורים רבים שירתו בצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. הרגימנט השמיני של המשמר הלאומי של אילינוי הפך בזמן המלחמה לרגימנט צבאי שלחם יחד עם כוחות צרפתים באירופה. הוא היה מורכב כולו מחיילים שחורים והיה הרגימנט היחיד שכל מפקדיו היו שחורים.^[9] ההשתתפות במלחמה ובתעשייה נתפסה על ידי רבים כהוכחה לצדקת טיעונים בעד שוויון זכויות ממשי בין הגזעים.

בסוף המלחמה הופיעו הניצנים של תנועת השחור החדש, ואינטלקטואלים שחורים בולטים כגון ו.א.ב דו בויז עודדו מאבק נחוש יותר בגזענות. לדוגמה, במאמר שפורסם באפריל 1919 בעיתון "השיקגו דפנדר", שהיה העיתון המרכזי של הקהילה השחורה בשיקגו, נכתב: "באמריקה אנשינו מחולקים לשתי אסכולות שונות – האחת מגלמת את רעיון אי-ההתנגדות של בוקר טי. וושינגטון, השנייה את האסכולה המיליטנטית של דו בויז. אנו מתוודים שמעולם לא יכולנו לתמוך בדוקטרינה של פסיביות או אי-התנגדות. ההיסטוריה מוכיחה שאף גזע של עם לא הגיע לשום מקום מבלי להילחם, ואנו לא יוצאים מהכלל".^[10]

27 ביולי היה יום ראשון חם במיוחד, ורוחצים רבים הגיעו לחופי ימת מישיגן בעיר. יוג'ין ויליאמס, נער שחור שמעט מאוד ידוע על קורות חייו עד אותו היום,^[11] הגיע לחוף יחד עם ארבעה חברים, והם שייטו לאורך החוף עם רפסודה. החופים בשיקגו לא היו מופרדים גזעית באופן רשמי, אך בפועל קו לא מסומן הפריד בין חוף ללבנים בלבד וחוף לשחורים בלבד. לפי גרסה של עדי ראייה, בשלב מסוים הרפסודה חצתה את אותו קו בלתי נראה וגבר לבן שהיה במקום החל לזרוק אבנים לעברם. ויליאמס נפגע מאחת האבנים בראשו וטבע.^[12] לפי הגרסה שמוצגת בדוח הוועדה שחקרה את האירועים, העימותים החלו על החוף, לאחר שמספר הולכי רגל שחורים נכנסו לחוף הלבן. ויליאמס, לפי גרסה זו, נשאר בתוך המים ונאחז באדן מסילה בעוד אבנים נזרקות לעברו, אך לא פוגעות בו. כשנער לבן בגילו נכנס למים והחל להתקרב אליו הוא נתקף בבהלה, עזב את האדן וטבע.^[13]

בעוד כוחות הצלה והרוחצים עדיין חיפשו אחר גופתו של ויליאמס, העימותים על החוף החלו להתפתח. עדי הראייה השחורים פנו לדייוויד קלהאן, שוטר לבן שהיה במקום, וביקשו שיעצור את מי שלטענתם זרק את האבנים, אך קלהאן סירב לעשות זאת. המוחים לא ויתרו וקראו לשוטר שחור שהיה בקרבת מקום כדי שיתערב, אך קלאהן המשיך בסירובו וסירב גם לתת לשוטר השחור לעצור את החשוד בעצמו. הוויכוח התלהט ובמהלכו קלאהן עצר גבר שחור בעקבות תלונה של לבנים.

בקרב הקהל הלבן החלו להתפשט שמועות שאדם לבן טבע בעקבות יידוי אבנים מצד הקהל השחור. באותו הזמן שמועות נפוצו בחגורה השחורה שקלאהן לא רק מנע את מעצרו של החשוד בהריגה של ויליאמס, אלא גם מנע משחיינים להיכנס למים כדי להצילו. במהרה הגיע לחוף המון של שחורים ולבנים והוויכוח על החוף התפתח לעימותים אלימים. באותו הזמן רכב משטרה הגיע לדרום העיר כדי להכניס את העצור מהחוף לבית המעצר. הקהל שהיה באזור התלהט וגבר שחור ירה ופצע את אחד השוטרים. שוטר שחור שנכח במקום השיב אש לעבר היורה והרג אותו, אך מייד לאחר מכן התפתח במקום קרב יריות.^[14]

בשעות שלאחר האירועים בחוף, התפתחו בדרום ובמערב העיר עימותים בין קבוצות של לבנים ממוצא אירי לבין שחורים. במהלך אחרי הצהריים והלילה עשרות שחורים ולבנים הוכו או נדקרו. בבוקר שלאחר מכן נראה היה שהעיר חזרה לשגרה ואנשים הלכו לעבודה כרגיל, גם במקומות עבודה מעורבים, אך אחרי הצהריים התארגנו כנופיות של צעירים לבנים שהכו שחורים שחזרו מהעבודה בתחבורה הציבורית לאזור החגורה השחורה. הכנופיות עצרו את התנועה של קרונות החשמלית, השתלטו על קרונות והכו את הנוסעים השחורים. ארבעה שחורים ותוקף לבן אחד נהרגו בעימותים אלה ועשרות נפצעו. הידיעות על המהומות הגיעו לחגורה השחורה והמונים שחורים הגיבו באלימות. ארבעה אזרחים לבנים נהרגו בתקריות עם המון זועם של אפרו-אמריקאים. בינתיים כ-1,500 שחורים התאספו מסביב למבנה שבו, לפי השמועות, שהה אדם שירה בילד שחור מקומה רביעית. הם דרשו מהשוטרים לעצור את האדם וכשזה לא קרה התפתחו עימותים בין השוטרים למתאספים. כוחות של המשטרה הגיעו למקום וירו לעבר ההמון. כתוצאה מהירי נהרגו ארבעה מהמתאספים.^[15][16]

אירועים אלה הביאו לתחושות פאניקה ופחד. בלילה של יום שני, שתי כנופיות של נערים לבנים החלו לפשוט באופן שיטתי על בתים של שחורים מחוץ לחגורה השחורה ולהכות, במקרים מסוימים להרוג, את יושביהם. בנוסף, הם החלו לירות על עוברים ושבים מתוך מכוניות באזורים שבהם גרו תושבים שחורים. קבוצות של שחורים, החלו בתגובה להשיב אש לעבר מכוניות חולפות. עד סופו של יום שני מניין ההרוגים היה 17 בני אדם.^[17] אירועים מסוג זה המשיכו גם בימים הבאים.^[15][16]

ביום שלישי בבוקר המהומות המשיכו כשכנופיות לבנות תקפו שחורים שהיו בדרכם לעבודה. באותו היום החלה שביתה של עובדי החשמליות, וההתקפות הופנו כלפי עובדים שהיו צריכים לחצות ברגל שכונות עוינות. באותו הבוקר הותקפו שחורים גם באזור הלופ, מרכז העיר והמרכז העסקי של שיקגו. שני תושבים שחורים נהרגו ואחרים הוכו ונשדדו. ההתקפות על בתים של שחורים נמשכו ובתים רבים הועלו באש. עד תום המהומות כאלף תושבים נותרו ללא קורת גג.^[15]

יחד עם התפשטות האלימות התפשטו גם שמועות שונות, שקודמו גם על ידי עיתוני העיר.^[18][19] בעיתונות המרכזית פורסמו נתונים מפוברקים לגבי מספר ההרוגים והפצועים במהומות. הדיילי ניוז פרסם שמועה לפיה מאות גופות של לבנים נזרקו לשלוחה של נהר שיקגו. אותו עיתון, וגם השיקגו טריביון פרסמו שקהל שחור פשט על מחסני נשק בספרינגפילד ומתכנן לפלוש עם התחמושת לעיר. העיתונים גם פרסמו סיפורים בדויים על רצח מתוכנן של נשים לבנות. גם המשטרה תרמה לשמועות. לדוגמה, בעיתונות פורסמה עדות של שוטר שטען שהוא היה צריך לבקר 75 משפחות של שוטרים לניחום אבלים. למעשה, השוטר היחיד שנהרג בעימותים היה שוטר אפרו-אמריקאי בשם ג'ון סימפסון.^[20] בשיקגו דפנדר, העיתון המרכזי של הקהילה השחורה, פורסמו גם כן דיווחים מוגזמים או בדויים. אחד הסיפורים הבדויים שהודגשו בעיתון, היה על רצח ברוטלי של אישה שחורה ובנה התינוק. השמועות סייעו למהומות להתפשט גם לשכונות במערב העיר שתושביהן היו ממוצא איטלקי. במקרה אחד המון איטלקי הרג גבר שעבר בשכונה.^[15]

אזור החגורה השחורה סבל גם מהמחסור שנוצר כיוון שחנויות נסגרו וספקים נמנעו מלהיכס לאזור. חלק גדול מהקהילה השחורה נמנע מללכת לעבודה כל זמן שהמהומות נמשכו, דבר שדלדל גם את יכולתם לקנות מצרכים. רשויות הסניטריה הפסיקו לעבוד באזור, ועלה החשש שהצטברות האשפה תביא להתפרצות של מחלות או מגפה.^[21]

המהומות דעכו בהדרגה החל מסופו של יום רביעי. תרמו לכך הירידה בטמפרטורות, הגשם וההתערבות של המשמר הלאומי של אילינוי. כשבוע לאחר פרוץ העימותים המהומות נפסקו והעיר החלה לחזור לשגרה. המשמר הלאומי הסיג את כוחותיו ב-8 באוגוסט.^[15]

ראש העיר של שיקגו, ויליאם הייל תומפסון, חזר לעיר מחופשה בוויומינג בבוקר היום השני למהומות. כשהגיע הוא נפגש עם מומחה לדרום העיר מהמשטרה, קפטן מייקל גאלרי, שאמר לו שסדר הכוחות של משטרת שיקגו, כ-3,500 שוטרים, קטן מכדי לטפל במהומות. גאלרי הזהיר שאם המיליציה של המדינה לא תיקרא לעיר ויוכרז ממשל צבאי, השקט לא יחזור.^[22] למרות עצתו, ראש העיר סירב לבקש את עזרת המשמר הלאומי של אילינוי עד היום הרביעי למהומות.

תומפסון ומפקד המשטרה, ג'ון גאריטי, הכריזו על תוכנית להציב כמעט את כל כוחות המשטרה מסביב לחגורה השחורה במטרה למנוע כניסה של כנופיות לאזור. התוכנית סייעה להפחית את האלימות בחגורה עצמה, אך המשטרה נותרה חסרת כוחות באזורים אחרים בהם התרחשו התנגשויות אלימות. בעקבות ההחמרה בעימותים, הפצירו מנהיגים אזרחיים בעיר בתומפסון ובמושל אילינוי פרנק לואדן לגייס את המיליציה. תומפסון התרצה חלקית ביום שני בלילה וביקש מהמושל שכוחות המשמר הלאומי יגיעו לנקודות ריכוז בעיר, אך ימתינו להוראה כדי לפעול. במהלך הלילה הגיעו לעיר 3,500 חיילים של המשמר. הקריאות להתערבות של המשמר הלאומי גברו ביום שלישי, ואישים בולטים בעיר, כולל התובע הכללי של אילינוי, פנו ישירות ללאודן בבקשה שיתן פקודה להפעיל את הכוחות. לאודן השיב שידיו כבולות ללא בקשה מפורשת של ראש העיר, אך הוא גם הגדיל את כוחות המיליציה שממתינים בעיר לכ-6,000 חיילים. בישיבת מועצה מיוחדת 20 מתוך 25 האלדרמנים הצביעו בעד הפעלה של המיליציה, אך תומפסון וגאריטי התעקשו שאין בכך צורך.^[23]

הסיבות להתמהמהות בהפעלת המליציה היו מגוונות. גאריטי סבר שכוחות המשטרה מספיקים. הוא ותומפסון טענו שכניסה של כוחות מיליציה לא מיומנים עשויה ללבות את המהומות במקום לסיימן. גישה זו תאמה את מה שקרה שנתיים קודם לכן באיסט סנט לואיס,^[24] שם המשמר הלאומי הואשם בסיוע למתפרעים הלבנים. בפועל, בתחקירים שנעשו אחרי המהומות נקבע שהמשמעת בקרב חיילי המיליציה הייתה טובה יותר מבקרב המשטרה. סיבה נוספת הייתה האופי הלא רציף של המהומות. בשלבים שונים של התפתחות המהומות נוצרה תחושה מוטעית שהן שוככות ושהסדר עומד לחזור לכנו, אך אלה היו הפוגות זמניות. מבקרים של החלטות ראש העיר טענו שהיריבות הפוליטית בין תומפסון ללאודן שיחקה תפקיד משמעותי באיחור התגובה. ב-1917 הורה לאודן לחיילי המשמר הלאומי לפזר אספה שהואשמה בנטיות פרו-גרמניות, בניגוד לעמדתו של ראש העיר, דבר שהעכיר את היחסים בין השניים. הם התחרו זה בזה על יוקרה פוליטית, ותומפסון לא רצה שלאודן יקבל את הקרדיט על סיום המהומות. בנוסף, זמן קצר לפני המהומות הכריז לאודן שיתמודד בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית לתפקיד מועמד המפלגה לנשיאות ארצות הברית. ייתכן שסירובו לפעול בניגוד לבקשתו של תומפסון, בניגוד למה שעשה ב-1917, נבע מהכרה בכך שתומפסון עתיד היה לעמוד בראש המשלחת הרפובליקנית של אילינוי לוועידת המפלגה.

תומפסון שינה את עמדתו לאחר שנכח שכוחות המשטרה ברשותו עייפים ומתקשים להכיל את ההפגנות. ללחץ הפוליטי מצד מועצת העיר ומצד מנהיגים אזרחיים במדינה הצטרפו ביום רביעי גם מנהיגים שחורים שקראו להפעיל את המיליציה. בנוסף, הגיעו לראש העיר דיווחים שהכנופיות הלבנות מתכננות לשרוף את אזור החגורה השחורה. מחלקת הכבאות דיווחה בערב יום רביעי על 35 מקרי הצתה באזור. בעקבות גורמים אלה הורה תומפסון על הפעלת המיליציה (אך לא על ממשל צבאי) מעט לפני עשר בלילה ביום רביעי.^[25]

בדוח הוועדה שחקרה את האירועים נכתב שכוחות המשטרה התקשו להשתלט על המהומות כיוון שלא היה להם כוח אדם מספיק, כיוון שהמשמעת של כוחות המשטרה לא הייתה טובה וכיוון שהקהילה השחורה התייחסה בחשדנות כלפי המשטרה. בדוח נטען שהחשדנות נבעה ממקרים רבים, במהלך האירועים ובעימותים בין-גזעיים קודמים, שבהם שוטרים עמדו לצד הפורעים הלבנים. הם ציינו גם שהשוטרים נוטים לעצור אזרחים שחורים יותר מאשר לבנים.^[26] הוועדה כתבה על הנתון לפיו אישומים הוגשו כלפי 154 שחורים ו-75 לבנים: "במבט ראשון נתונים אלה מראים על יותר פעילות של שחורים במהומות מאשר לבנים, ולפיכך ניתן היה לצפות שמספר הנפגעים הלבנים יהיה כפול ממספר הנפגעים השחורים. אבל מתוך 520 פצועים שגזעם דווח באופן וודאי, 342 היו שחורים ו-178 היו לבנים... עובדה זו מוליכה למסקנה שלבנים לא נעצרו באותה הקלות שבה עצרו שחורים".^[27]

שני דוחות חקירה משמעותיים הוגשו לרשויות לאחר האירועים. הראשון הוא דוח של המשרד לחקירת מקרי מוות של מחוז קוק. הדוח הוגש בנובמבר 1919 והחקירה נוהלה על ידי חבר מושבעים שהתכנס 90 פעמים – הפעם הראשונה עוד לפני שהמהומות הסתיימו – ושמע עדויות לגבי המהומות ואופן הטיפול בהן.^[28]

הדוח השני והמשמעותי יותר היה דוח של ועדת שיקגו על יחסי גזע (Chicago Commission on Race Relations), שהוקמה על ידי מושל אילינוי פרנק לאודן במטרה לחקור את האירועים ולהמליץ על מדיניות למניעת הישנותם. הדוח פורסם בשנת 1922 כספר בשם The Negro in Chicago: A Study of Race Relations and a Race Riot, והוא נחשב לטקסט סוציולוגי משמעותי בהתפתחות המחקר של יחסי גזע בארצות הברית.

הוועדה שילבה שישה חוקרים אפרו-אמריקאים ושישה חוקרים לבנים. בניגוד לנרטיב הדומיננטי עד אז לגבי מהומות גזע, הדוח זיהה את האזרחים האפרו-אמריקאים כקורבנות של האירועים, ולא כאלה שהציתו אותו, ותיעד את היחס המפלה כלפי שחורים מצד המשטרה. הדוח התייחס להגירה הגדולה של שחורים מדרום ארצות הברית לצפונה כגורם, אך לא טען שעצם הנוכחות של שחורים היא הגורם למהומות. תחת זאת, חברי הוועדה הדגישו את הסטראוטיפים הגזעניים שפשו בחברה. בנוסף, הם ביקרו את הסגרגציה של קהילות שחורות בערים אמריקאיות וזיהו תופעה זו כגורם להתפרצות המהומות. הדוח התייחס לגזענות כתגובה לא רציונלית של לבנים, שבגינה העיר סובלת מבעיות התפתחות, אי-יציבות וחוסר יעילות כלכלית. מבקרים של הדוח טענו שמחבריו לא הקדישו תשומת לב מספקת לבעיות בשוק העבודה, לדינמיקה באיגודי עובדים ולאינטרסים כלכליים.^[29]

המהומות של 1919 פגעו זמנית בכלכלה של שיקגו, אך היו להן גם השפעה מחוץ לשיקגו והשפעות ארוכות טווח על התפתחות היחסים בין לבנים לאפרו-אמריקאים בעיר.^[30]

בפוליטיקה הלאומית, הנשיא וודרו וילסון האשים את "הגזע הלבן" באחריות על המהומות בשיקגו ובוושינגטון די. סי. ונעשו ניסיונות לקדם יחסים טובים יותר בין שחורים ללבנים, באמצעות ארגונים וולונטריים וחקיקה בקונגרס.^[31]

• מהומות הגזע בארצות הברית (2014–2015)
• מהומות לוס אנג'לס (1992)
• המהומות בדטרויט ב-1967

• מהומות הגזע בשיקגו ב-1919, באתר History.com (באנגלית)
• מפה אינטראקטיבית של המהומות, באתר Chicago1919
• גלריית תמונות מהמהומות באתר השיקגו טריביון
• מהומות הגזע בשיקגו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)